"פעם היה רבי חנינא בן דוסא מהלך בדרך ובא גשם. אמר 'ריבונו של עולם, כל העולם בנחת ורבי חנינא בצער'. פסק הגשם. כיוון שנכנס לביתו אמר "ריבונו של עולם כל העולם בצער ורבי חנינא בנחת' בא הגשם" (מסכת תענית כד)

החיים של רות קלדרון הם ביצת הפתעה. ספר הילדים שכתבה (ויש עוד בדרך) הוא הפתעה. כך גם תוכנית הטלוויזיה שהגישה ("החדר"), הכהונה בכנסת שהגיעה בעקבות היכרותה עם יאיר לפיד ואביו- טומי, וכמובן – האובדן, שתמיד, אבל תמיד מגיע בהפתעה. בן זוגה, אבינעם ניסנוב ז"ל, אדריכל בן קיבוץ חולתה וממייסדי מושב שעל, הלך לעולמו באוגוסט 2015 אחרי מאבק במחלה קשה. "חברים וחברות יקרים. אני מבקשת עזרה: אבינעם ניסנוב, בן זוגי האהוב אובחן כחולה בסרטן לפני כשנה וחצי. ניתוחים וטיפולים שעבר עד כה לא הועילו. התרופה הביולוגית שעשויה להציל את חייו עדין אינה מתאפשרת בסל התרופות ואפשר לזכות בה רק בתשלום פרטי. התרופה עולה שישים אלף שקל לטיפול. משפחתו וילדיו הקימו קרן כדי לנסות לגייס מימון לארבעה טיפולים. נעריך מאוד כל תרומה או סיוע שיקדם את התקווה לרפואתו", פרסמה בדף הפייסבוק שלה ב-16 במאי 2015. יום למחרת, כתבה: "אני נפעמת מההיענות וההתגייסות של העולם שסביבנו לעזרת אבינעם ולתמיכה בנו. כמה נחמה יש בחברים. כמה טוב יש בבני האדם. תודה מקרב לב". וכאשר נדמה היה שהתקווה תקבל פנים של הצלה, הודיעה: "ביום שישי כ"ב באב 7 באוגוסט נחה נפשו של אהובי בן זוגי אבינעם ניסנוב. אני אסירת תודה שזכיתי לראות ולהראות" .
כל שנת האבל למדה את מסכת שמחות. בשונה משמה, המסכת הזו כל כולה עוסקת באבל ובמוות. מדי יום פרסמה בדף הפייסבוק שלה משנה מתוכה. כמו אצל חנינא בן דוסא, גיבור ספרה החדש "סיפור על גשם" (הוצאת "מודן וספריית פיג'מה"), האישי הוא כללי והכללי הוא אישי. "אי אפשר לעשות לבד. צריך איזשהו ציבור ואין לי ציבור קהילתי", היא אומרת. "הפייסבוק עזר לי מאוד בזה. המסכת הזו הפתיעה אותי והדהימה אותי. זו מסכת שמדברת על כל הדברים שבעולם המודרני לא מדברים עליהם. זו מסכת דלת כולסטרול, שלא מתעסקת ברומנטיקה של מוות. היא מדברת על איך לעשות את זה, כי מוות הוא חלק מהחיים. מסכת פרקטית שמלמדת מה לעשות בזמן גסיסה, בקבורה, בזמן אבל, עד לפרטים שאם פגשת מישהו אחרי הרבה חודשים ולא ניחמת אותו בזמן – האם לעורר את זה שוב או לא, מה להגיד לאדם אם מתה אשתו והוא מתחתן שוב".
"היו לנו שלוש שנים נפלאות", היא אומרת. אל תשאלו אותה אם היא בשלב הכאב או הגעגוע. "אני לא יודעת מה הוא מה. איבדתי את אימא שלי כשהייתי בת 21, ואת אבא שלי, ואת אבינעם והם מאוד נמצאים איתי. יש משהו אחרי שנה שבהחלט מתחיל להחזיר אותך לחיים. זה סוג של גיהינום, אבל אני מבינה בלב שהאובדן הוא חלק מהחיים. נורא אהבתי אותו. אני אוהבת אותו".

אל תסתכל במליאה אלא במה שיש בה

ד"ר רות קלדרון נולדה וגדלה בשכונה ותיקה בתל אביב, בת ליליד בולגריה שהגיע ארצה לאחר המלחמה ולאם ג'ינג'ית, ילידת גרמניה. רות הקטנה הייתה בת זקונים אחרי שני אחים גדולים, "טום בוי" כהגדרתה. הבית והחוץ היו אחד ולצד שעות ארוכות של קריאה בספרים, היו גם שעות שוטטות בשכונת מעוז אביב. את ילדיה גידלה בבית ילדותה, אחרי פטירתם של הוריה, ושם היא גרה עד היום. היא למדה בחינוך הממלכתי של שנות ה-60 וה-70 וגדלה בבית שהיא מגדירה כ"יהודי, ציוני, חילוני, מסורתי, רליגיוזי, שעירב בית"ר ושומר צעיר, אשכנז וספרד, ברוח מהתנ"ך לפלמ"ח".
במכללת "אורנים" למדה יהדות. "אז זה היה המקום היחידי שאפשר היה ללמוד בו יהדות באופן שמכבד תרבות חילונית". היא למדה פילוסופיה כללית, מחשבת ישראל ומקרא, והייתה שותפה בהקמת המדרשה. היא נישאה לגיא בן שחר מקיבוץ יפעת אותו הכירה באורנים, ואחר כך הגיע המעבר לירושלים בשלהי שנות ה-80, ואיתו הקמת בית המדרש "אלול" יחד עם מוטי בר אור. "הייתי מאוד זקוקה לבית מדרש שכחילונית לא ארגיש בו אורחת", היא אומרת. "כך נולדו 'אלול' ובהמשך מכללת 'עלמא' (בית לתרבות עברית. הוקם בתחילה בתל אביב ובהמשך בחיפה ובניו יורק, כס"ו)". את התואר השני והדוקטורט השלימה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית יחד עם לימודי מנהיגות חינוכית ב"מכון מנדל".
במקביל להקמת "עלמא", הגישה קלדרון את התוכנית "החדר" בערוץ 2, שימשה כחברה בוועדה המייעצת של סדרת הספרים "עם הספר", ב"ידיעות ספרים" והייתה חברה בוועדת שנער שבדקה את החינוך היהודי במגזר הממלכתי. במרץ 2012 מונתה להיות ראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית, אך לא חלף זמן רב מרגע כניסתה לתפקיד עד שהחליטה להצטרף לרשימת "יש עתיד", מהלך שהפתיע כמה אנשים בסביבתה האקדמית. אבל קלדרון לא הקשיבה לרחשים מבחוץ ואת אהבתה לתלמוד הביאה עימה לדוכן הכנסת, שם בנאום הבכורה שלה שילבה פרשנות לסיפור תלמודי מוכר, סיפורו של רב רחומי: האמורא רב רחומי שנהג לשוב לביתו מבית מדרשו של רבא במחוזא אחת לשנה בערב יום כיפור. שנה אחת האריך בלימודו ולא שב. אשתו המתינה לבואו וכשהבינה שלא יגיע נעצבה והזילה דמעות. באותו הזמן ישב רב רחומי בקומה העליונה של בית המדרש ולמד כשהגג קרס עליו וקבר אותו תחתיו.
עם הסיפור הזה החלה את דרכה בכנסת ה-19במקום ה-13 ברשימת "יש עתיד". היא מונתה לסגנית יו"ר הכנסת, כיהנה כחברה בוועדת החינוך,התרבות והספורט ובוועדה לביקורת המדינה, לצד תפקידים בשדולות שונות. היו לה תוכניות גדולות. גדולות מאוד. אצל תלמודיסטים כמו אצל תלמודיסטים, דבר לא נפקד ממעגל החיים, כך שברשימת הצעות החוק שלה אפשר למצוא הצעות שעוסקות בנוער, תרבות, משפחה, הצעה לתיקונים בחוק כך שיהיה ייצוג הולם לנשים בחברות קבורה ועוד ועוד. "מדהים כמה כאזרחית לא הבנתי איך הדברים עובדים, כמה זה חשוב. המון החלטות מתקבלות שם וכמה חשוב שיש אנשים טובים. רובנו מזלזלים בפוליטיקה וחשדניים כלפי פוליטיקאים. כשמצאתי את עצמי בפנים, בבית הנבחרים הישראלים, ניגשתי לזה בסקרנות ובשמחה, לקחתי את זה כשירות לאומי. שתי הצעות החוק הגדולות היו ישראל יהודית ודמוקרטית שבה הצעתי שהכרזת העצמאות תהיה מבוא לחוקה, אבל אין לה רוב היום, אפילו בסיעות הציוניות בכנסת".
הצעת החוק השנייה המשמעותית מבחינתה הייתה "ברית הזוגיות",  בניסיון למצוא פתרון שלא דוחק את האופציה הרבנית, אבל מאפשר זוגיות וביטול זוגיות לכל אזרח. אך הפרויקט הכי גדול שלה היה "פרויקט השמיטה", מפעל שבמסגרתו 3,000 משפחות יוכלו לצאת מחובות על ידי כניסה לתהליך החלמה כלכלית עם אחת העמותות הגדולות. היא גייסה בנקים, חברות גדולות, שיוותרו על הריבית ויאפשרו לחייבים לשלם רק את החוב המקורי. "זה היה פרויקט נפלא שניסיתי לעשות בשיתוף פעולה עם 'הבית היהודי'. חשבתי שזה דבר כל כך יפה של קיימות שמביא ערך מקראי, להיות בפרונט של צדק חברתי כשזה לא עולה למדינה כלום. העברנו בקריאה ראשונה וכשהתפרקה הכנסת ביקשתי קריאה שנייה. לא קרה. אולי לא היה טוב בעיניהם שאישה חילונית תקדם דבר כזה. זה מורכב, מעייף, אבל נורא חשוב להיות שם".

את רואה את עצמך נכנסת שוב לפוליטיקה בהמשך?
"אני לא יכולה להגיד שאני חושבת על זה, אבל למדתי שהחיים מפתיעים וכל מיני דברים יכולים לקרות. אני מבינה את החשיבות של זה, אני אסירת תודה שהייתי שם ומאוד מעריכה את מי ששם. זו העבודה הכי קשה שאי פעם ראיתי. מהבוקר מוקדם עד הלילה מאוד מאוחר את כל הזמן בישיבות נורא חשובות, והכול במאבקים של כוחות. אני חושבת שאנחנו לא מספיק מחנכים אנשים טובים שזה מרחב חשוב להשקיע בו. אנחנו אומרים שפוליטיקאים הם שקרנים, שפוליטיקה זה מלוכלך, כך שאנחנו לא מייעדים את ילדינו ללכת לשם ואז מי שהולך לשם זה לא הם. ילדים יודעים את מה את מכבדת בלי שאת מדברת על זה".

סליחה, מספיק לראות את המליאה בערוץ הכנסת כדי להבין מה קורה בבית הנבחרים.
"יש מליאה. יש מישהו שמצלם, והתפקיד שלו לנסות לצלם משהו מעניין. את הדברים המקסימים, המרגשים והחד פעמיים שראיתי בוועדות אף פעם לא תראי בטלוויזיה, אבל אם מישהו מתגרד או נרדם תמיד יצלמו אותו. המליאה היא מקום אלים ומלא תוקפנות, אבל לפעמים קורים בה דברים מאוד מרשימים. אף פעם לא יספרו על זה, כי זה טוב. אני שמחה שהייתי שם, אך אני לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת. היחס בין הציבור לשולחיו תמיד מתוח – מהתנ"ך, איך שהתייחסו למשה ולאהרן. תמיד יש מתח. את כל הזמן בחזקת חשודה. מעולם לא התנהגו אליי כל כך בגסות רוח. יש גם אנשים שעובדים בזה. מפלגות שמשתילות טרולים בפייסבוק שלך כדי להעליב אותך. אני לא רגילה לזה, וזה מאוד קשה למי שבאה מבחוץ".

כולי עלמא לא פליגי

"רחומי בארמית הוא אהבה. רחומי, מהמילה רחם, מישהו שיודע להכיל, לקבל לגמרי, כמו שרחם של אישה יודע להכיל תינוק. זאת בחירה יפה מאוד למילה אהבה. ביוונית לקחו את המילה רחם ובנו ממנה את המילה 'היסטריה,' אז הבחירה הארמית, לקחת מרחם את המילה אהבה, היא בחירה פמיניסטית של חז"ל" (מתוך הנאום בכנסת)
לשלושת ילדיה מנישואיה  לגיא בן שחר, מרים (25) נעמי (23) שאול (17) נהגה לספר סיפורים תלמודיים אם התנהגו יפה. את הדמויות עיצבו מפימו. רב כהנא מונח על אחד המדפים בבית על כריות המשי ושתי האחיות שדומות זו לזו יושבות אצלה בארון.
את המאמצים הכבירים של גדולים כמו רבניצקי וביאליק שביקשו לבסס מקום לתלמוד בזמן שהתנ"ך כבש את מקומו בשיטתיות, הצליח נאום הבכורה שלה בכנסת לעשות ב-13 וחצי דקות. "התורה", כך אמרה באותו נאום. "היא אינה קניינו של זרם זה או אחר. אף אחד לא לקח מאיתנו את התלמוד ואת הספרות הרבנית…. במו ידינו מסרנו אותם… הגיע הזמן לחזור ולנכס לעצמנו את מה ששלנו". נאומה של קלדרון עלה ל"יוטיוב" וזכה למאות אלפי צפיות ושיתופים ברשתות החברתיות ובתקשורת.
"הייתה החלטה פוליטית של ציונות מעשית מול התרבותית של אחד העם וביאליק. אני תלמידתם, אבל זו דרך אליטיסטית והציונות המעשית שניצחה החליטה שהתנ"ך יהיה המצע לבניית הזהות של ישראל והיהודי החדש יהיה בנוי מהתנ"ך לפלמ"ח, ושהחומר שהוא בין התנ"ך לפלמ"ח: משנה, תלמוד, קבלה, חסידות, פיוט, תפילה ועוד, יועלם כדי לא לחזור וליצור יהודים גלותיים".

החלטה משונה בהתחשב בזה שהתלמוד הרבה יותר קרוב לאורח החיים שלנו.
"אפשר להבין אותם לתקופתם. כשגדלתי, הבנתי די מוקדם שמשהו חסר פה, כאילו הדביקו לך את הצוואר לרגליים וחסר האמצע. התחיל מאמץ של ניכוס ובנייה מחדש של האיבר שלנו, הקאנון שמורכב מהספרים הגדולים שלנו. במרחב הישראלי חסרים רוך והומור ויש משהו בתלמוד שהוא פחות בעניין של נביאים שיודעים את האמת בדיוק ויותר בעניין של פרנסי ציבור שמוצאים פתרונות קטנים לשאלות גדולות".

והם מסוגלים להגיד אחרי שהם מתפלמסים: פלוגתא, או תיקו.
"הם גם מאוד אוהבים שיש להם בר פלוגתא, לעומת נביא שהוא תמיד צודק ולא פעם מריר, כי הוא קיבל מינוי. המקרא הוא ספרות עצומה, אבל בבניית קהילה, הציבור והמדינה, הייתה חסרה לי הרוח הגלותית דווקא של פיתרונות קטנים לבעיות גדולות, גם מהצד האשכנזי וגם הספרדי, שיש אותם במשנה ובתלמוד".

תלמוד לפני שינה

"התורה היא המתנה שקיבלנו כולנו. אי אפשר לצעוד אל העתיד בלי לדעת מאין באנו, מי אנחנו, לדעת באופן אינטימי לפרטי פרטים, לדעת את הנשגב וגם את המקומם והנלעג. התורה היא המתנה שקיבלנו כולנו, ולכולנו ניתנה הזדמנות להתבונן בה כשאנחנו בוראים את מציאות חיינו" (מתוך הנאום בכנסת)
היום של קלדרון עשוי מלימוד ומלמידה. היא מלמדת בעלמא – בשיתוף פעולה עם הרטמן, היא חברת סגל במכון מנדל, כותבת, שוחה, יוצאת לטיולים עם כלבתה הזקנה והאהובה זואי ועולה על מטוס כמה וכמה פעמים בשנה למפגשים עם קהילות שונות ולהוראה. חכמי התלמוד הם חלק בלתי נפרד ממנה, מההוויה שלה.
"אני אוהבת את חכמי התלמוד, ואת ר' חנינא בן דוסא בעיקר. הוא מהחסידים הראשונים, אדם שנעשה איש מבוגר בלי לאבד את הילדיות שלו. הוא אחראי,מלומד, ידען,ועם זאת אין הפרדה בינו לבין העולם. כמו שילדים קטנים מדברים על עצמם בגוף שלישי ואם הם מקבלים מכה מהשולחן הם ייתנו מכה לשולחן, כך הוא. אם יבש לאיזה עץ, הוא ירגיש את זה אישית. הוא מצוי בתוך הדבר וחווה אותו".
דמותו של בן דוסא מככבת גם בספרה החדש של קלדרון- "סיפור על גשם", ספר שמנגיש את סיפורי התלמוד לילדים. "היה לי דמיון איך הוא צריך להיראות. ניסיתי את הדברים החשובים להגיד במילים שהוא אמר, וזו מתנה גדולה, שאנחנו מדברים בשפה שחנינא בן דוסא דיבר. רציתי תמונות ולא ידעתי מה המאיירת תעשה. הציורים היו מאוד יפים בעיניי, אבל בתחילת העבודה את דמותו לא זיהיתי. היא נראתה לי לא נכונה".
ואז החל דין ודברים. קלדרון הרגישה שהוא "ז'לוב מדי". היא בכלל חשבה על מישהו בדמותם של משוררי העלייה השנייה, "אנשים רגישים מאוד לארץ ישראל באופן פרטי ולסביבה בכלל. א"ד גורדון, למשל". בהמשך לשיחות הרבות שקיימנו נועה קלנר המאיירת הנפלאה הצליחה לבסוף ליצור דמות שמתיישבת לי עם הדמות הפנימית שהיתה לי. ואני אוהבת אותה מאד.
הספר, כאמור, ראה אור בהוצאת מודן וספריית פיג'מה, הפועלת מאז שנת 2009 להקניית אהבת הקריאה ועידוד שיח סביב ערכים ומורשת ישראלית יהודית בקרב ילדי גן ומשפחותיהם. את התוכנית יסדה "קרן גרינספון ישראל" והיא פועלת בשיתוף משרד החינוך. "אני בקשר גם  עם תכנית פיג'מה האמריקאית. היוזם והתורם הראשי שלה, הרולד גרינספון, תפס את הרגע הזה שמשכיבים לישון בתור זמן חסד. מתי ילדים מקשיבים לנו? הרי הם כל הזמן זזים. הוא אמר: אני לוקח את הרגע הזה ומנצל את ההזדמנות החינוכית  וכך נולדה ספריית פיג'מה ".
גם קלדרון עדיין קצת ילדה למרות שכבר בת 55. הבוקר, בזמן הטיול עם זואי,עמדה וצפתהבקן נמלים. "זה בדיוק אותו קסם. כילדה, הייתי עומדת ומסתכלת. אם היה להן מקל כבד לשאת, ניסיתי לעזור להן. החיים שלנו מרחיקים אותנו מהראייה הזו, הילדית. היום צריך לעשות דרך רוחנית כדי לחדש ימינו כקדם ולחשוב כמו שחשבנו כשהיינו ילדים".

ואת?
"קצת ילדה וקצת גדולה. יש לי שני חלומות גדולים:
אני רוצה לעשות סרטים אמנותיים על התנ"ך.
אבל החלום הכי גדול שלי הוא לעשות סדרה ארוכה של תלמוד, כמו 'אחוזת דאונטון'. לא ייאמן שעד עכשיו לא עשו את זה. יש שם סיפורים בלתי רגילים, דרמות אחת אחת. כמו החיים. הם קצרים, פתאומיים, וצריך לעשות את מה שאתה רוצה לעשות".