fbpx
הורים > איך מציירים את הילדה הכי יפה בגן?
?
> פברואר 2017

איך מציירים את הילדה הכי יפה בגן?

ראיון עם המאייר יוסי אבולעפיה

פברואר 2017

 

איך אתה רואה את תפקיד האיורים בסיפור לעומת תפקיד הטקסט? מה האיור צריך להוסיף לסיפור הכתוב?

קודם כל, חשוב להתייחס למאייר כאל שותף שווה ערך לסופר. יש מגוון אינסופי של איורים נפלאים בספרי ילדים. שונים בגישה, בטכניקה, בסגנון ובעיצוב. המאייר צריך להציע פרשנות ויזואלית אישית מעניינת שתעשיר ותעצים את הסיפור: את הרעיון, המסר, ההומור והעלילה.   חשוב שהמאייר ידע להיזהר ולא להשתמש בטקסט כאמצעי להפגין יכולת אמנותית.

לפעמים איורים נפלאים ועיצוב גאוני יכולים להרוס סיפור טוב. אם מאייר מקדיש  שני עמודים לסצנה פחות חשובה בסיפור הכתוב, היא עלולה להתקבל כמשמעותית ולחבל בהבנת העלילה.

עבדת יחד עם מאיר שלו בספר הטרקטור בארגז החול ובספרים רבים נוספים. האם תוכל לתאר את התהליך? האם קרה שהתווכחתם על האיורים?

כמאייר יש לי דיאלוג עם סיפור, לא עם סופר. כשקיבלתי לאייר את הספר הראשון בניו יורק העורכת הזהירה אותי: "אל תדבר עם הסופרת על הסיפור…" למבטי המשתאה המשיכה, "היא חושבת במלים אתה בתמונות. אנחנו מצפים ממך שתביא רעיונות ויזואליים שיעשירו ויעצימו את מה שיש בסיפור, אם תדבר אתה זה עלול להגביל אותך" היום אני מבין את ההיגיון שבדבר. מעורבות יתר של סופר/ת באיורים עלולה לגרום למאייר לנסות לרצות את הסופר על חשבון הסיפור. לא כך עם מאיר שלו. בעבודה איתו יש הרבה שיתוף פעולה כבר בהתחלה: מאיר מציג רעיון, אני מראה לו סקיצות, הוא מעיר ומציע, אנחנו לא מתווכחים אלא משוחחים. לפעמים האיורים מתארים את הסיפור ויזואלית אז מאיר משנה או מקצר. גם אחרי שהכול סגור, בתהליך העבודה אני מוסיף עוד משלי ובדרך כלל הסופר מרוצה.הילדה הכי יפה בגן

האם תוכל לספר לנו על עצמך?

נולדתי בטבריה ב 1944, צאצא לרב חיים אבואלעפייא. שב- 1742 חידש את הישוב היהודי בטבריה (סיפור מעניין, כדאי לקרוא בויקיפדיה.).

התקבלתי ל "בצלאל" בגיל 17 וסיימתי 4 שנות לימוד. לאחר השחרור מצה"ל, התקבלתי לטלוויזיה הישראלית כקריקטוריסט ומאייר. אנימציה למדתי תוך כדי עשייה. נסעתי לחו"ל ועבדתי באנימציה ובאיור במונטריאול וניו יורק. אחרי כשש שנים חזרתי לארץ והמשכתי בעיסוקי באנימציה, ספרי ילדים, איורים וקריקטורות לעיתונים והוראה. ב 1996 מוניתי לנהל את היחידה לאנימציה ב"בצלאל" שלימים הפכה להיות "המחלקה לאמנויות המסך" בה כיהנתי כפרופסור עד לפרישתי. היום אני נהנה לעסוק במה שמעניין לי, לאו דווקא באיור.

סגנון הציור שלי התהווה בתהליך אבולוציוני שבודאי מושפע מיוצרים שאני מעריך ומהעובדה שעסקתי באנימציה. לאחר ניסיונות מתסכלים להיות "מגוון" בחרתי בדרך הכי נוחה ונעימה לי לספר סיפור באיור. אני רושם בקו שחור וצובע בצבעי מים ו/או בעפרונות צבעוניים, ממש כמו בספר צביעה לילדים.

חשוב לי מאוד העימוד. לפזר את המלים והציורים בספר כך שהקורא יהיה תמיד סקרן  וירצה להפוך דף. הכי חשוב לי המשחק – שפת הגוף והבעות הפנים. באנימציה הדמויות שלי שיחקו. באיור, הן לא יכולות לזוז. אני עושה המון סקיצות כדי למצוא את התנוחה שתשקף את מצבן הנפשי רגשי של הדמויות והאינטראקציה ביניהן.

אני לא כל כך מסכים עם הטענה שהאיור מגביל את הדמיון של הילד/ה. תמיד נשאר מקום לדמיון. בעיקר אם אתה מצליח לרמוז לילד/ה שיכולה להיות פרשנות אחרת.



ניתן לשתף את העמוד על ידי לחיצה על אחד האייקונים שלהלן:
Print Share