סיפור על גשם ואמא עייפה
רחל שרנסקי דנציגר
“אמא,” אמרה ביתי בת השלוש. “חייבים כבר לקנות מתנה.”
“למי, מותק,” שאלתי, יד אחת על ידית המחבת והשנייה על מסך הפלאפון, מגיבה למייל דחוף מעמיתה. “יש לחברה בגן יום הולדת?”
“אמא, איך שכחת,” היא נזפה בי, בחיקוי מושלם של מורה מאוכזבת. “יש יום הולדת לעצים!”
“וחוץ מזה," המשיכה, משתרכת בעקבותיי בזמן שארגנתי כריכים והכנסתי כביסה ומילאתי קערות צבעוניות ("לא את הירוק, אני רוצה את הסגול!") בקורן פלקס. “מה נלבש ליום ההולדת שלהם?”
הבטחתי לכבס את השמלה הפורחת לפני ט"ו בשבט ולקנות פרות יבשים ואולי להכין משחקים וכמובן למצוא את נעלי השבת ואמרתי "העצים לא צריכים מתנה מותק" עשר פעמים בין גריבת גרביים על רגליים קטנות והגשת כוסות חלב וחיפוש אחר מסמכים שאיבדתי. נתתי עוד נשיקה אחרונה ואמרתי "נו טוב נקנה מתנה" וסגרתי את הדלת והסתכלתי בערגה על הספה, אבל מכונת הכביסה צפצפה והטלפון צלצל ויד קטנה דפקה על הדלת שהרגע סגרתי. “אמא,” אמר קול ילדותי מעברה השני. “שכחתי את הכריך!”
בערב, אחרי עוד יום מטורף של איזון בין הורות לקריירה, התיישבתי לקרוא עם בני את ספרה של רות קלדרון, “סיפור על גשם", שמחולק בימים אלה לילדי גן המשתתפים בתכנית "ספריית פיג'מה". בתחילת הסיפור, רבי חנינא בן דוסא נרטב בדרכו לביתו, ומתפלל שהגשם יפסק: “כל העולם כלו בנחת, וחנינא בצער?" לדאבונם של הפרחים והצפרדעים, תפילתו נענית. אבל כאשר רבי חנינא מגיע לביתו החמים הוא אינו יכול להנות בשעה שהעולם סובל, ואומר "ריבונו של עולם, כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת?” גם תפילה זו נענית, הגשם יורד, הצפרדעים שמחות, ורבי חנינא אוכל מרק חם בביתו.
"אבל אמא," שאל בני בגבות מכווצות. "למה להתפלל שהגשם יפסק? כיף יותר להיות רטוב!”
פעם, נזכרתי, גם אני אהבתי לטייל בגשם. אהבתי לדלג מעל שלוליות ולהרגיש את הרוח על פניי. אבל כשאת רצה מפגישה לפגישה וצריכה לייבש כביסה ולהחליף מעילים וגרביונים לילדים מתפתלים ולגרד בוץ ממגפיים כי "זה לא נעים לי!" ולנקות, שוב, את הרצפה… הגשם כבר אינו תענוג כה גדול.
אבל כמה זמן אפשר לתפקד כך? כמה זמן אפשר להמשיך על אוטומט, בלי לעצור, בלי לנשום, בלי למלא מצברים?
"נכון שהמסר של הסיפור הוא שחשוב לחשוב על העולם ולא רק על עצמנו," שאל בני, ואני הנהנתי ואמרתי את כל המילים הנכונות. אבל אולי המסר עבורי, חשבתי, הוא דווקא החלק הראשון של הסיפור. אולי, כמו רבי חנינא בן דוסא, אני צריכה לחשוב גם על הצרכים שלי.
בשבת נחגוג את ט"ו בשבט, וביתי תביא לטבע מתנה. אבל אני, לשם שינוי, אחגוג אחרת.
אני אלמד לומר "כל העולם כולו בנחת, ואני בצער?" בלי להרגיש אנוכית או מפונקת. אלמד להביא מתנות לטבע האישי שלי – מנוחה, כוס קפה בלי "אמא איפה המעיל" על הצד, אולי אפילו שיטוט קטן בגשם. אלמד לעצור, לנשום – ולחזור לדאוג לצרכי העולם רעננה.
