משחק פורים, אז והיום
רחל שרנסקי דנציגר
משנכנס אדר מרבים בשמחה, ובגני הילדים – גם במשחקים, הצגות ותחפושות. מהיום בתי תחזור כל יום מהגן בתחפושת אחרת ועם שירים ודקלומים חדשים, מה הפלא שלדעתה פורים נמשך שבועיים?
באדר שעבר ילדיי זמזמו דקלומים שונים ומשונים, וביניהם גם שורות שזכרתי מימיי שלי בגן. "אחת, שתיים, שלוש," הצטרפתי לדקלום וילדיי השתתקו פעורי עיניים. "אני אחשוורוש!/ שרביט זהב לי ביד/ וכתר על הראש!"
"אבל אמא," גמגם בני, "איך גם את מכירה את השיר הזה? ומאיפה הוא בכלל?"
בשנה שעברה לא ידעתי לענות לו. אבל השנה ספריית פיג'מה לקטנטנים חילקה לילדי המעונות מהדורה מחודשת של "משחק פורים" מאת לוין קיפניס. גיליתי שהשיר הוא מזכרת משנות העשרים של המאה הקודמת. בימים ההם, כאשר חיילים בריטיים עוד פטרלו ברחובות תל אביב והעברית הצטלצלה חדשה ומשונה על לשונותיהם של בני היישוב היהודי בפלשתינה, לא היו לגננות ולהורים מספיק שירים וסיפורים כדי למלא ולו חגיגונת אחת לפורים, על אחת כמה וכמה שבועיים גדושי הפעלות.
הסופר לוין קיפניס והצייר נחום גוטמן הרימו את הכפפה ב-1929, ויצרו ספר שכל כולו העמדת פנים: הדמויות ב"משחק פורים" הן ילדים מחופשים המציגים את עצמם כאחשוורוש, אסתר, המן ומרדכי, ואפילו הסוס הוא ילד במסכה. הקוראים עצמם מוזמנים להעמיד פנים אף הם, ולדקלם שורות כמו "לכולנו, לכולנו/ כתר על הראש!/ כל אחד מאיתנו/ הוא אחשוורוש!" כאילו הם חלק מההצגה המתחוללת על הבמה באיורים.
גם הספר עצמו, חשבתי לעצמי כשקראתי, מעמיד פנים. הוא מתחזה לספר ילדים עליז ותמים על אירועים שהתרחשו בגולה, אבל למעשה הוא סוג של מעשה גבורה ציוני. כמה אומץ נדרש כדי להוציא ספרים בעברית ולבנות תרבות ישראלית חדשה, בימים בהם עתיד המפעל הציוני עוד היה לוט בערפל! קיפניס וגוטמן לא יכלו לדעת שהורים וילדים ימשיכו לדקלם את חרוזיהם דורות אחר כך, ערב יום העצמאות השישים ותשעה של מדינת ישראל. הם לא יכלו לדעת שהמילים שלהם ימשיכו לשמח אותנו גם כשנשכח מאין הגיעו אלינו בכלל. אבל הם התעקשו והעזו ליצור למרות אי הוודאות, והניחו את המסד לספרות הילדים העברית.
חבל רק, חשבתי כשהזמנתי את ילדיי לקרוא איתי, שהם לא יעריכו את "משחק פורים" כמוני. הם בטח יאמרו "אבל למה לא קורה שום דבר" וידרשו ספר עם יותר עלילה ו"אקשן". הם לא יעריכו את החדשנות והמשמעות ההסטורית של ספר עדין כל כך, לא כאשר הם מבלים שבועיים בשנה עם שפע הסיפורים והשירים לפורים שצברנו בשמונים ושמונה השנים שחלפו מאז פרסומו.
ובכן, מסתבר שטעיתי. ילדיי מחאו כפיים וחזרו אחרי כל מילה ושורה החל מהעמוד הראשון של "משחק פורים", דרשו לא פחות משלוש קריאות חוזרות, וסחפו אותי לריקוד ספונטני "כמו הילדים בסיפור". מאז שמעתי את בתי מדקלמת לעצמה את "מלכה אסתר אני,/ וזר זהב יש לי" יותר מפעם אחת, בעוד בני מעלה לדיון שאלות פילוסופיות כמו "למה אנחנו שרים 'לכולנו, לכולנו כתר על הראש,/ כל אחד מאתנו הוא אחשוורוש' כשאחשוורוש היה רשע וטיפש? למה שנרצה להיות הוא?"
בין דיונים על התנסות בנקודות מבט שונות ושאר נושאים פורימיים, להאזנה לגרסאות היצירתיות של בתי לשורות שהיא זוכרת רק למחצה, חשבתי לעצמי שכנראה לא צריך לדעת היסטוריה כדי להעריך ספר טוב באמת. מסתבר שגם ילדים שנולדו לתוך שפע התכנים של המאה העשרים ואחד, יכולים לפגוש את פורים דרך ספר שחגג אותו עוד לפני הקמת המדינה.
